מיד עם פרוץ הקורונה לחיינו- ואני לא מתכוונת רק למה שמכונה המגיפה, אלא בעיקר להתנהלות הממסדית והאנושית שהגיעו עם המחלה, נעשיתי ערה במיוחד לנושא הבריאות המשפחתית שלנו בכללותו. וכשאני כותבת בכללותו, אני מתכוונת לבריאות הפיזית והנפשית גם יחד. היה לי ברור שעם נפש חרדה אני ומשפחתי רק חושפים את עצמנו יותר לכל סיכון רפואי אפשרי. לכן, הקדשתי תשומת לב מדוקדקת במיוחד לנושא הרגשי.
יחד עם זהירות וחשדנות כלפי המחלה החדשה והמאיימת מסין התחלתי לאמץ את ההנחיות ותוך כדי שמתי לב כמה הן נוגדות את תחושת הבריאות הכוללת שלי:
- ריחוק מאנשים אהובים נשמע אנטי אנושי ולא בריא, כי דווקא במגע ובקרבה עם משפחה וחברים מופרשים בגופנו אותם הורמונים שאחראים על תחושות אהבה, שמחה ורוגע מאפשרים למערכת החיסונית שלנו לפעול ולשגשג.
- לעטות ולהסיר כפפות שוב ושוב ולזכור איזה משטח עלול להדביק אותנו לאיזה פרק זמן- כל זה נראה כמו פרקטיקה של אובססיה ולא כשמירה על בריאות.
- על נזקים נפשיים (ונוספים) שיצרו הסגרים הארוכים לא אדבר, כי זה כבר נושא עמוק בפני עצמו.
- והמסכות...עוד לפני שחקרתי והתוודעתי לנזקים הפיזיים שלהן, האינטואיציה שלי כיוונה אותי לעטות אותן כמה שפחות ולשחרר את בנותיי מהן כליל-
כשראיתי ברחובות, באוויר הפתוח הורים עוטי מסיכות מובילים עגלות עם תינוקות רכים חשבתי לעצמי: "מה רואים התינוקות האלו? ומה הם מפנימים? עולם של אנשים חסרי פנים. שבו אנשים מסוכנים זה לזה, שמזמין ריחוק במקום קרבה. כמה ניכור יש בתמונה הזו. לאיזה חסר רגשי עצום יגדלו התינוקות האלו".
זכור לי תינוק שחייך אליי בחנות, מיד לאחר הסגר הראשון, ואני לא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא לא ייראה שאני מחייכת אליו בחזרה - התרחקתי והרמתי את המסכה וחייכתי אליו.
והדאגה רק העצימה כשהילדים חזרו למסגרות- עכשיו זה לא היה רק אנשים ברחוב או בחנות שעוטים מסיכה, אלא המטפלים, הגננות והמורים שצמודים לילדים למשך כל שעות היום- והם חסרי פנים, נטולי הבעה כמעט. כאשר ילדים מגיל שבע ומעלה סגורים וכלואים במסכות יום שלם בעצמם, ואפילו את פני חבריהם הם לא רואים.
יש שיגידו שאני מגזימה, אבל כשחקנית שעובדת עם ילדים אני רגישה במיוחד לנושא הבעת הרגשות ויודעת היטב שהאזור בפנים שאותו מכסה המסכה הוא בדיוק האזור הרגשי- אזור של מימיקה (הבעות פנים וחיקוי).
האזור הזה הוא בעל ערך גבוה ביותר להעברת מסרים לא מילוליים, ורגשות וגם לקליטת שפה ורכישת אוריינות ראשונית בגילאים הצעירים.
כשתינוק ופעוט לא רואים את הפעלת השרירים מביעי הרגש, הם גם לא מתרגלים אותם בעצמם,
כשילדה שלומדת לאיית לא רואה את תנועות השפתיים של המורה שלה היא תתקשה יותר לקשר בין צליל ואות – בשתי הדוגמאות המשמעות היא בהכרח עיכובי התפתחות.
כשילדים לא רואים הבעת רגשות, הם ידחיקו את רגשותיהם, לא יכירו במימד הזה של החיים ולא ילמדו להתמודד איתו. ובעצם, יישארו בודדים ומנותקים וחשופים יותר לתחושות של חידלון וחוסר אונים.
דבר נוסף שהמסכה עושה היא הנכחה תמידית של מצב התגוננות מפני סכנה - כשיש סיבה וכשאין סיבה, אנחנו נשארנו לאורך שנתיים עם חובת מסכות ונוכחות מתמדת של פחד. והחובה הזו נאכפת בעיקר במוסדות החינוך של הילדים ושם היא מזיקה במיוחד - כי היא מעודדת תחושות של פחד מתמיד ואי וודאות, מה שתורם להגברת חרדה.
והפחד בתורו, יחד עם אמונות שהוחדרו בציבור על הסכנה שאנו מהווים זה לזה מביא התנהגות מרוחקת, מנוכרת ואלימה בין א.נשים- חלקנו היינו עדים למעצרים משטרתיים אלימים של אזרחים שעמדו על זכותם להיות ללא מסכה מתוקף עניין רפואי או מגבלה אחרת, חברה שלי קיבלה מכות (כן, מכות) מאישה מפוחדת שחשבה שהיא מסכנת אותה בכך שאינה עוטה מסכה, אנשים וילדים הרגישו שזה נכון להעיר זה לזה על אי עטית מסכה ובבתי הספר ילדים "הלשינו" על מי שלא עשה זאת. מי שמאמין עדיין בנחיצות המסכה יחשוב שכל זו התנהגות הולמת ורצויה ואילו מי שאינם עוטים מסכה הם אלימים כי הם מרשים לעצמם בשל גחמה או נוחות אישית לסכן את שלום הציבור. כך נאמר לנו שוב ושוב ושוב לאורך השנתיים האחרונות. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו- חברה שהניכור, הפילוג, ההסתה והאלימות בה רק הולכים וגואים. והחופש של אדם על גופו מצטמצם.
אולי גם אתם כמוני חשתם שהמסכה, בין שלל ההגבלות, אם בכלל תורמת משהו לבריאותנו הפיזית, יש לה מחירים כבדים מאד בבריאות הנפשית והחברתית וכך כתוצר נלווה גם בבריאות הפיזית שעליה אנו מנסים לשמור. ואולי כמוני גם ניסיתם להתמודד עם זה בחלקת האלוהים הקטנה שלכם ולא ידעתם איך לפרוץ עם הידיעה הזו לתחום הציבורי ולשנות משהו... והיו גם רופאים וחוקרים שניסו להתריע מראש, פחות על המסכה ויותר על מגבלות אחרות, והושתקו.
אבל היום, כשאנחנו כבר שומעים את אנשי הצוותים החינוכיים, את רופאי המשפחה ואת הפסיכיאטרים , שכולם מספרים לנו על עלייה מדאיגה בהתנהגויות מסכנות בקרב ילדים ונוער- חרדה, דיכאון, אובדנות, ניתוק רגשי וקשיים בתקשורת, ירידה ביכולות ובתפקודים לימודיים, עישון וצריכת אלכוהול וסמים, אלימות כלפי חברים וכלפי צוותי החינוך עצמם ואולי לא מניתי כאן הכל...
היום אלו כבר לא רק תחושות בטן או תיאוריות. זה בא לידי ביטוי בחיים שלנו ושל ילדינו. ועלינו לקחת חזרה את האחריות לשלום הילדים שלנו ולשלום החברה שבה הם יגדלו- אנחנו צריכים לגלות בעצמנו ולהעלות על פני השטח את הנזקים שיש למסכות- רגשית וגם פיזית, מתוך התבוננות בילדים שלנו ומקריאת חומרים מחקריים שלא מוגשים לנו בתקשורת הממוסדת. עלינו להעלות למודעות את החשיבות שבבחירה חופשית, אם לעטות מסכה או לא. ויחד, לקבוע עובדות בשטח- הבריאות הכוללת שלנו ושל ילדינו היא תמיד בידינו.